איזה יום חרא!
המורה בשיעור כעס עלי ובשיעור שאחרי זה המורה ירד עלי שאני לא עומדת בלוחות הזמנים לפרויקט.
אין לי כוח לזה!
אוף!
בשביל מה אני בכלל צריכה את זה?
הרי אני בחיים לא אתעסק בזה, אז בשביל מה ללמוד את זה?
ואצלי המחשבות בלופ...
אוף,
עד שמצאנו בית ספר נורמלי,
המורים שם כל כך קשובים,
איך יכול להיות שהוא כעס עליה?
ולרדת עליה?!?
איך קורה דבר כזה?
את רוצה שאני אדבר איתם? אני מיד מציעה.
לא!!!
אוקיי. אני חוזרת לשתיקה שלי.
זה לא הזמן לעצות, אני מזכירה לי.
אחרי שהיא מוציאה עוד ועוד אני לרגע מתאפסת על עצמי.
קשה לי.
קשה לה וקשה לי שקשה לה.
מה לא עשיתי כדי שיהיה לה יותר קל.
בא לי שיהיה לה טוב וכיף ומלא דברים טובים שיקרו לה.
ואוף.
גם לי מותר להגיד אוף.
ואני גם דואגת.
וכואב לי ממש כשהיא משתפת על האתגרים.
כאב פוגש כאב.
ברגעים האלה אני חוזרת לעצמי.
גם אם זה לא מה שאני אמורה לעשות (אני אמורה להיות אמא מקשיבה, אמפתית, מכילה וכו') אני יודעת שזה מה שיעזור לשתינו.
שוהה בכאב.
מה יש שם?
מחשבות...
בהתחלה זה על מה אני אמורה לעשות, איך אמא טובה אמורה לתפקד במצבים כאלה?
אולי אני לא אמא מספיק טובה.
אוף, ההשוואות האלה שוב פעם.
מעלות בי עוד כאב, וגם עצב.
אפילו אשמה, על זה שאולי לא נתתי לה מספיק כלים לחיים...
אני רוצה להכיר בעצמי, כמה אני אמא טובה.
כמה אני משקיעה.
לא על ידי הכרה מבחוץ. מבפנים. מתוכי.
לסמוך על עצמי שאני עושה את המיטב.
שארגיש סיפוק ומשמעות בדרך הזו של האימהות.
כמיטב יכולתי אני מזכירה לי.
כמיטב יכולתי.
צילם בכישרון רב Yigal Feliks
コメント